אזכרת אהבה

עוד יום שנה מאחורינו והפעם עשור להיעדרך: ערך. דרך. לידך.

משהו קורה בעשור. דברים נאספים אחרת. החיים אוספים אותנו אחרת. וגם מפזרים בדרך. חג המספרים העגולים אינו פוסח על המתים, איך לציין אותו באופן מלא חיים? הזמנים העגולים, אלו שבסיומם אפס, מספרים שאפס הוא לא רק ציון. הוא דרך. וכמה שזה מפתה להיכנס לדיון פילוסופי אודות האפס הזה, בא לי לעגל פינה ולהזמין את מי שזמן עגול כזה אורב לו בפינה, לקחת נקודה עגולה למחשבה: אזכרה של אהבה.

״חיי הם המסר״ אמר מהאטמה גנדי שארז את חייו למסר בלתי נשכח. החיים מלאי מסרים, אמירות, הצהרות. ׳ממחר דיאטה!׳ שתקום זו שלא הכריזה על מחר כזה! גם אני התרברבתי ב׳מחרים׳ בסגנון והבנתי שגם דיאטה ממסרים יכולה להשמין. אנו מוצפים באמירות, מידע זניח, הבטחות סרק, סיפורי בדידים. בודדים. דיאטה זה פאסה, החכמה היא לאמץ אורח חיים חינני. חיוני.

ביהדות, עשור מסמל אחדות: אחדות שבריבוי. לוקחים הרבה והופכים אותם לאחד, מאוחד, מיוחד. עשו זאת לפניי, כיווצו כל מיני דברים לעשורים: לוחות של ברית, מכות מצריות, ספירות, שבטים, מניינים, ויתר עניינים. אז כיווצתי געגועים של הרבה ימים, בהרבה א/נשים לעשור. זה היה מפגש כתיבה מיוחד, תחת תמה רגשית אחת: ׳אימא׳.

אז איך חיים עם המתים? זו לא שאלה – תשובה, זו שאלה – חוויה. עמוס עוז, שעבר לצדה לפני כמה חודשים כתב ״הדרך לחיות עם המתים היא להזמין אותם אלינו לפעמים, לעשות להם כוס קפה, להעלות איתם קצת זיכרונות, לנסות להתפייס איתם קצת, ולשלוח אותם בחזרה אל החושך. שיחכו לנו שם בסבלנות. הלוא יש לנו עדיין שניים־שלושה דברים לסדר פה. והאור עדיין כל כך מתוק לעיניים״. האור באמת מתוק. ומלוח. זה נהיה להיט המתוק מלוח הזה. קרמל מלוח בגלידריה, קרפ טונה וגבינת ריקוטה נימוחה, ביגלה ממולא חמאת בוטנים. מתוק מלוח כמו הסתיו, כמו טו באב, או כל חג מאז שהלכת.

מפגש כתיבה בנושא: ׳אימא׳

לקראת אזכרת העשור, פתחתי בוקר מתוק מלוח לחברות שלה. המתוק היה הלוקיישן ועוגת הגבינה של סימה. המלוח היה ההקשר, שבלי קשר להיעדרה, המילה הזו תמיד כרוכה בקמצוץ מלח. מילה על הלוקיישן: מעבר לעובדה שאמי אהבה מאוד להתארח בו, היה בו טעם של פעם, מימי טיכו. ולא כביטוי, כתיאור. סימה גרה בבית לשימור בן 250 שנה שבעבר ציירה בו אנה, אנה טיכו. סלון ביתה של אנה היה ידוע בכך שאירח אמנים, סופרים ואנשי רוח כמו ש״י עגנון, מארק שאגאל ואחרים. בבוקר הזה, הוא אירח את רוֹחָלֶ’ה, מירלֶ’ה, רותילֶ’ה ויתר החברות שעונות לסיומת החביבה על שושקל׳ה: עיינו ערך ׳לֶה׳. על שולחן המרפסת שצופה להרי ירושלים, סימה הניחה מפה פרחונית באדום וטורקיז ואני פיזרתי את המחברות הריקות מהסוהו שלאט לאט התפזרו בהן מלים, זיכרונות וחוויות סואנות. אנה טיכו הייתה מציירת נופים בצבעי מים ופסטל ואנחנו ציירנו נופי ילדות, אימהות ומהלנו בצבעי פסטל של יין רוזה צונן. לפני הכול, דעו – אף אחת מהאורחות אינה כותבת בשגרה. לכולן הייתה חוויה ראשונה שייתכן שלא היו בוחרות בה לבד. אבל היי, בבוקר כזה אף אחת לא לבד, אזכרות הן תמיד יחדיו: חיים ומתים בשיתוף פעולה מיטיב.

התחלנו בכתיבת רצף, נטולת כוונה. ממנה עברנו לכוונה עמוקה: אימהות. כל אחת כתבה מהי עבורה. מה היא לוקחת, מה נותנת. הקשבנו לשיר ״קחי לך״ וכולן חייכו כשריטה ביקשה ממשי  ״קחי לך את כל הסיפורים, את הידיים ששומרות, את הבכי שבכינו, רק אני ואת יודעות, את הצחוק המתגלגל, את הסודות על העולם, את השיחות שיש רק לנו – אני אתך, אני אתך״.

המשכנו לתרגיל כתיבה אסוציאטיבי. ׳בשבילי היא הייתה…׳ התרגיל העלה מחשבות מפתיעות והוריד דמעות, גם של צחוק. ואז הנחנו לה. ועברנו לכתוב על אימא כמונח, תפיסת עולם.  כך הגענו ליהלום, למרכיביו וכל אחת הרכיבה עצמה מחדש. חיטאנו את היהלומים בנפש: ערכים, אירועים ומעברים, מפגשים שפעם היו חשובים והיום שוליים, צבעים מהסרטים ומהסירים. וסדקים. הו הסדקים, החריצים. כמה כוח הם נותנים. לאחת לסלוח, לזרום עם היש, להתנחם, להתרכך, להצדיק את הכינוי ׳לֶמַּלֵה׳. לאחרת היא הכניסה תחושת דחיפות לוותר, להיות נוחה, ווילה, באַקוועם, איבערגעגעבן, גוט. ולכולן, בלי יוצאת מהכלל היא הדגישה כוח של חברות.

לאחר מכן, כתבנו שיר אהבה משותף. כמו בכלכלה, הנחנו יד נאלמה. המשכנו את המשפט: ״אני אוהבת אותך כי…״ – ווהכנסנו קונקרטיות מעשית, מקורית. כל אחת כתבה ׳שורת נשים שקטה׳ ויצא שיר אהבה מקורי ואישי. הוא דיבר על מרק, על לחם שניגב רוטב של חורף בלב, על חיוך מהתחתונים, על אמת בפנים ועוד. כל אחת וה״כי״ שלה.

בהפסקה, נכנסנו לחדר האוכל עם הקשתות הגבוהות ושולחן העץ הארוך. אכלנו קיש בצל שרוחל׳ה אפתה, סלט קייל, אנדיב, לחם צרפתי עם חמאה, עוגת גבינה והמון רוזה פסטל נלגם.

בשעתיים הבאות המילה א י מ א המשיכה לפמפם את האצבעות ואת הלב. כתבנו מה היא מעלה, מה היא מעלימה. מה היא מביאה ומה היא לוקחת חזרה. העזנו לכתוב ירושה, אם לבתה. אירחנו טקסטים רחוקים: לאה גולדברג, אלי אליהו, אווה קילפי ודליה קווה ואימא קירבה בין כולם. כמו בנות של אימהות ובנות שהן אימהות בעצמן ולעצמן הרחבנו את המעגל. עד הירח והשמש ששיחקו אור וצל בתוך הבטן. ובמרפסת. נזכרתי כמה כוח יש בו, במעגל נשי. בסיום הבוקר המתוק מלוח, בדרך חזרה לתל אביב הרגשתי טעונה. כשהסוללה התמלאה לחשתי לה דרך המראה, ת ו ד ה ! על לגאסי שממלאת חללי אהבה. לגאסי היא תמצית החיים ותמצית המתים. זה מה שממשיך אחרי שהם מפסיקים. לכל אישה, משפחה או עשייה יש המשך. משהו ששומר על הרצף ומתמיד, את מי ואת מה שהפסיק.

אני מכבדת את הכתיבה. מניסיון, היא עוזרת בעיבוד האובדן, עיבוד הממצא ועיבוד התחושה. למדתי את ערכה בסידור מחשבה ליד עוד אחת, בניקוי, חיטוי, מיקוד. בניהול הצער ותיעולו למשהו חדש. ובעיקר בתזכור של מה שהיה לפניו ומה שארצה מחר. היא משמרת לגאסי בדרך אומן. וגם, הכתיבה מזכירה וזו הרי טבעה של אזכרה…

יש זיכרון לדרך, ויש דרכים לזכור. אני מוקירה את הדרך המעשית: טקס צנוע, כתיבה ותפילה, כוסית צנועה לאחר מכן. אבל חשובה מכך בעיני, היא הדרך הרגשית, האישית, העל זמנית, נטולת החומר, הגשם והטקסים. היא הייתה בימי טיכו והיא תהיה שם תמיד. זו שהבטחתי לה ולעצמי.