ריפוי מתרחש לא כאשר הצער הולך ומתמעט אלא כשאנו הולכים וגדלים.
דיויד קסלר, מומחה לצער ואבל הוסיף שלב שישי ומשמעותי למסע האבל המוכר.
החיים זזים, מתעדכנים, דבר אינו קבוע. כשנכנסתי למועדון האבלים למדתי שיש חמישה שלבים: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. אני ידועה כאחת שהולכת בתלם אבל אז לא הלכתי לשום מקום. התנגדתי למקם את עצמי באחד השלבים, ועד רגע זה איני בטוחה שחלפתי על כולם או שהם חלפו בי. היום בצהריים למדתי שכמו החיים, גם מודלים מתעדכנים ומודל האבל הכניס לשורותיו שלב נוסף, משמעותי.
למצוא משמעות אחרי אובדן, זה השלב השישי, הקריטי, ההכרחי שהופך את מסע האבל לשלם ומאפשר לריפוי להתרחש. זה שלב מגדיל ומקטין בו זמנית.
דיויד אינו הראשון שדיבר על החיוניות במשמעות, והוא גם לא הראשון שהפסיד, שאיבד, שחי עם אנשים חסרים. גם אני חיבקתי את המשמעותי לחיקי, אלא שהיום זה קיבל תוקף אמתי. דיויד מקסים, מדבר לאט מעיניים גדולות שרואות הכול. יש לו גומות מקומטות וארוכות שמרככות מלים קצרות כמו מוות וסוף. הוא לא הראשון והוא לא האחרון אבל הוא רוצה יותר מלהיות רק אב שאיבד את בנו. אמו חלתה כשהיה ילד. בהיותו בן שלוש עשרה בעת שביקר אותה בבית החולים היה עד לרצח, ירי המוני ראשון בארה״ב. כשהוא עוד לא מבין את גודל הטראומה, הוא מתבשר שאמו נפטרה. הוא גדל ליד האבל, לצד הצער ועשה מהם קריירה.
דיויד קסלר, סופר, מטפל, מומחה לאבל כתב בספרו האחרון, אותו ערך עם ד״ר אליזבת קובלר רוס ״למצוא את המשמעות״ אודות השלב השישי של האבל. באמצעותו הוא מנווט מחדש צמיחה פוסט טראומתית (הספר). לדבריו, אנשים צריכים לייצר סגירה, השלמה, למלא חלל באמצעות מציאת משמעות. זה שלב קריטי שיעזור להפוך את חווית האבל לשלווה ושלמה. כשמשמעות מגיעה בסיומם של חמישה שלבים בהם אנו מכחישים, כועסים, מתמקחים, מדוכאים ובלית ברירה מקבלים, היא מייצרת שקט, מאפשרת ריפוי.
עשרות אנשים השתתפו היום בסדנה. מריבועי הזום הציצו מגוון מגזרים, מגדרים, צבעים, גילאים, אובדנים. כולם ביקשו להבין את ערכה של משמעות. הנה שבע נקודות שדיויד זקף לזכותה:
- משמעות היא יחסית ואישית – מה שמשמעותי לי לא בהכרח משמעותי לך. הדמעות שלי אישיות. נזכרת בימים בהם תהיתי אם אוכל להגות אי פעם את המילה ׳אימא׳ בלי להיחנק. בלי שהדמעות ייכנסו לי לפה. זה שלי, הדמעות, הגרון, הפה, זה מה יש.
- משמעות לוקחת זמן – יש שקמים משבעה עם אג׳נדה ברורה ויש שלא קמים גם אחרי שבועות, שנים, עשורים. אחרי אובדן אין דד ליין. רק דד.
- משמעות לא מבקשת הבנה – מדוע היא הלכה? מדוע בקיץ? מדוע לפני שהספיקה להחזיר לי צלצול? מדוע הפעולה האחרונה שעשתה היא להכניס כלים למדיח? ויש עוד המון ׳מדוע לא ידוע׳ שאיני מוכנה עדיין לשאול.
- גם כשנמצאה משמעות, היא אף פעם לא מצדיקה את המחיר – מה לא הייתי נותנת כדי לא לכתוב את הפוסט הזה…
- האובדן אינו שעור, מבחן או מתנה. הוא פשוט מה שקרה. המשמעות היא מה נעשה אחרי שקרה.
- רק אני אמצא את המשמעות שלי – כל אובדן והמאבד האבוד שלו.
- קשרים משמעותיים מרפאים זיכרונות כואבים
היה קשה לשמוע את לארי שמוטרד מעתיד נכדתו בת העשרים ואחת. היא אומצה בת 9 חודשים מסין, היא איבדה את אמה המאמצת לפני שש שנים, את דודתה שהייתה כאם שניה בחמישי שעבר בגלל קוביד ואביה חולה כעת בסרטן. הוא רוצה לשלוח אותה למחנה צער לצעירים ורק הביטוי הזה מצער אותי מאוד. לפאמלה הבטיחו שתפגוש את בנה שוב בגן עדן. היא אתאיסטית בת 62 שמסתכלת עליהם כעל ילדים קטנים והיא רק רוצה את הילד הקטן שלה בחזרה. ודרק, בן שבעים מספר על אהובתו שטבעה לידו בנהר כשהיו בני תשע עשרה. כיצד אוכל לפתוח את הפצע ולשחרר? הוא שואל ודיויד מחייך.
כולנו נוקטים צעדי חוסן יומיומיים, כל אחד בקצב ובמסלול שלו. את שלי מצאתי בכתיבה, שאפשרה לי עצמאות עצומה בכל היבט בחיי. זו אחת המשמעויות שסיפרתי לי ואני מספרת כל יום. בגרון צרוד שעדיין מתקשה להגות שלוש אותיות.
