לגאסי זו לא ביוגרפיה, וגם לא קורות החיים הקלאסיים שלך.
לגאסי היא CARAT חיים. חוויות בעלות משקל, לא בעלות זמן. ומשקל, תעיד כל אישה המכבדת את עצמה, לא מגלים בריש גלי. הוא שמור אתך. את, ורק את יודעת אם הוא עושה לך טוב או לא, אם הוא ראוי או כפוי, אם הוא בר שינוי או שימור וכמה הוא באמת שוקל לך בלב.

קורות חיים, בשונה מקראט חיים הוא קובץ. קובץ שמלקט ניסיון, תחנות, מיומנויות על רצף כרונולוגי. שנים רבות מדי עבדתי בשירות הקובץ, כמה שהוא העסיק אותי. כמה קישטתי אותו, הידקתי, כיווצתי, שיפצתי. התיישרתי לפורמט אחיד, נוסחה יעילה, תבנית. בנינו מעלית. אבל יש גבול למוסיקת מעליות. הגיע שלב שבא לי לרקוד ולרוץ במדרגות.

אחדים אוהבים שירה. יש שיר כזה, אותו כתבה ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולניה נהדרת בעיני. אני אוהבת את כתיבתה הישירה וגם אני, כמו אחדים אוהבת שירה. נעים לי לקרוא שורה ולפגוש משמעות נמסרת, בלי מאמץ או ברברת. “גם לרגע חולף עבר מפואר” למשל.

“ללא קשר לאורך החיים, על הקורות להיות קצרות. תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים. המרת נופים בכתובות וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים. מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד ומהילדים רק את אלה שנולדו”

אני אוהבת את הכבוד שהיא נותנת לרגעים חולפים, את מקוריותה. לפעמים אני מרגישה שהיא מנהלת אתי שיח מקביל, בין מלות השיר. אחת השיחות שלנו הייתה בנושא CARAT;

מבחוץ היא קראה לו בשמו המוכר: קורות חיים, בפנים היא ביטאה בדיוק את שרציתי לומר. להלן ביס קטן: “ללא קשר לאורך החיים, על הקורות להיות קצרות תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים המרת נופים בכתובות וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד ומהילדים רק את אלה שנולדו”

ודווקא רציתי לשאול, מה עם אותם זיכרונות רופפים? הנופים? מה עם יתר ההריונות שלא נולדו? חלקם עדיין נסחבים. לכולנו יש הריון שלא מומש, שלא נתפס, שהתפתח מחוץ לרחם, שנאלצנו לוותר עליו. מה אתו, לא נחשב?

אני מאמינה שלכל עשור יש הריון. וכל הריון מעשר משהו ממך.

עשור ראשון

מוליד ילדה שפגשה אפס ראשון לידה. אף פעם לא נעים להכיר אותו אבל הוא מגיע. והופך אותך לדו ספרתית, שבוית אפס סדרתית, לא רק בגיל.

עשור שני

מוליד אותך משוחררת, כבר התגייסת ומילאת חובה. ויש לך את כל הזכות לחגוג ולהיות מי שבא לך להיות. ילדת זהות וטייטל ראשון שהונח על כרטיס ביקור מקרטון. ביקרת בברים, במסיבות, הרווחת כסף, אסימון, פתחת לכבודו חשבון. עברת ושבת. חשבת.

עשור שלישי

מוליד אותך אמיצה. זה עכשיו או לעולם לא. השעון מחייג גוביינא ואת מסרבת לקבל את השיחה, ממתינה. אבל אין למה. יום הולדת נוסף נכנס ליומן. ועוד אחת. ועוד אחד. ואת בונה את עצמך, את מלתחת הבגדים שיתאימו למה שהיית לפני שקיבלת את הממתינה. ואת בונה מוניטין. מקצועי, אימהי, בין ספרי, בין סירי, שכונתי, אזורי, חינני. מלא מוניטין ששכחת להפעיל מונה. מישהו צריך לשלם על כל זה.

עשור רביעי

מוליד בך איזון. ישובה על כיסא נדנדה – יורדת עולה. קצת פחות חטובה, קצת יותר גמישה, מפוצצת קנאה. אובססיבית כזו, מלאה. קנאית לחופש שלך. להספקים שלך.  שיפסיקו להפחיד אותך, מה יקרה אם לא תממשי. אם לא תבטאי. אם לא תגידי. אם תסתירי. אם תשתיקי. העיקר תשאירי.

לעשורים הבאים

אני מגיעה רגועה. מקבלת את האפס באהבה, מואסת במאמץ, כבר חוויתי אובדן. מניחה את הפחד בצד, עם חבר די פזרן, אגו אחד. אולי שמעתם אותו פעם, היינו צמד מוכר, שותפים עסקיים בתחום הנדל”ן. מי שבתחום יודע, מקרקעין אינם מטלטלין, מחוברים לקרקע דרך קבע כמו שאנחנו היינו, נכסי דלא נייד.

זו לגמרי העת לעלות על המשקל, לראות אופק קידום בלתי מוגבל. את הקבצים הכרונולוגיים גרסתי והנחתי דף לבן, נר ריחני והמון השראה. כזו שמכירה את רזי המשקל, אבל רק במונחי CARAT.